מורות רבות ואנשי מערכת חינוך, מרצים ומתרגלים עוסקים כחלק מעבודתם במתן הרצאה והעברת חומרי לימוד תוך כדי שהם מדברים קהל בדרך כלך שעות רבות ברציפות.

הוראה פרונטלית באופן המוזכר לעיל במשך שעות רבות יכולה פעמים רבות לגרום לנכות שנקראית MTD בדרגה חמורה – צרידות או VOCAL CORD ABUSE שהם יבלות או סימנים אחרים על מיתרי הקול.

המוסד לביטוח לאומי מכיר בצרידות כתאונת עבודה במקרה של צעקה חד-פעמית וחריגה אשר גרמה לצרידות או על דרך תורת המיקרוטראומה, המתייחסת לפגיעות זעירות וממושכות במיתרי הקול במקרה של שימוש יתר או שימוש לקוי במיתרי הקול במשך זמן.

הפגיעה יכולה להתבטא בצרידות, יבלות על מיתרי הקול ולעיתים אף אבדן קול. ישנם מקרים בהם הביטוח הלאומי מכיר באנשים אלו כנפגעי עבודה כתוצאה ממחלת מקצוע.

כדי שמחלה תחשב למחלת מקצוע עליה לעמוד בכמה תנאים. ראשית, עליה להיכלל ברשימת מחלות המקצוע המופיעה בתקנות שהותקנו מכוח חוק המוסד לביטוח לאומי, וזאת עובר לתאריך מחלת העובד. שנית, על העובד להוכיח כי המחלה התרחשה עקב העבודה. דהיינו: קיים קשר סיבתי בין המחלה למקום העבודה ותנאיו
על מנת לממש את זכאותכם לקבלת דמי פגיעה ו/או גמלה מהביטוח הלאומי עקב מחלת מקצוע, יש להגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה וכן הודעה על פגיעה בעבודה. במקביל, או לאחר שתוכרו כנפגעי עבודה, יש להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות בעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. לשם מילוי טופסי התביעה רצוי להתייעץ עם עו"ד המתמחה בתחום.
לאחרונה, בית משפט השלום בתל אביב יפו קיבל את תביעת הנזיקין שהגישה מורה, אישה כבת 60, נגד משרד החינוך שהיה מעסיקה לאורך השנים. המורה טענה כי במהלך עבודתה התגלו יבלות על מיתרי הקול בגרונה שנוצרו באופן ישיר עקב תפקידה שדרש הרמת קול מידי יום בקביעות. לדבריה, היא אולצה במסגרת עבודתה לדבר מול כיתות גדולות מלאות בתלמידים כך שלא היה מנוס מלהרים את הקול, מה שהוביל אותה לצרידות חמורה.

במהלך שנות עבודתה ולאחר שהמאמץ גרם לה ליבלות במיתרי הקול, היקף משרתה של המורה הופחת בשני שלישים כדי שתוכל לטפל בעצמה במכון ייעודי. כתוצאה מהצלחת הטיפול, היקף המשרה עלה ל-70% אך עדיין לא חזר להיקף מלא כפי שהיה לפני הפגיעה בקול. יתר על כן, בשל הנזק שנגרם לה המורה נדרשה לעבוד במשרה פקידותית במקום תפקידה הקודם, דבר שנעשה בכורח מבלי שרצתה בו.
בדבריה הזכירה המורה כי כל מעסיק מחויב לספק לעובד שתחתיו מסגרת עבודה ראויה שלא תפגע בבריאותו. היא ציינה שבמקרים שבהם התפקיד מחייב פעולות מסוימות שמותירות את העובד בסיכון בריאותי, באחריות המעסיק לוודא את המצב הרפואי שלו ולספק לו אמצעים לשפרו.

המורה טענה כי משרד החינוך לא הדריך אותה איך להשתמש בקולה בצורה נכונה שתשמור עליו לאורך זמן, כך שנגרמו לה יבלות על מיתרי הקול בשל מאמץ בלתי סביר שנדרשה לו. היא צירפה חוות דעת של מומחה בתחום אף אוזן גרון שקבע כי כל עוד המורה משתמשת בקולה באופן תדיר, קיימת לה נכות בשיעור של 5-10%. לטענתו, היבלות נסוגות בזמן מנוחה אך חוזרות כאשר המורה נדרשת ללמד באופן פרונטלי.

לדבריה של המורה, מלבד אחריות משרד החינוך לספק לה אמצעים למנוע את הפגיעה שנגרמה לה, גם לאחר גילוי הנזק לא נעשתה שום התאמה בתפקידה כדי לנסות לשקם אותה מהצרידות שבה לקתה. היא טענה כי היה צריך לשבץ אותה למסגרת שתתאים ליכולתה ותיתן מנוחה לקולה. לפיכך עתרה לפיצויים מכורח הפרת חובת הזהירות של מעסיק כלפי העובד שלו.
השופטת קיבלה את חוות הדעת של המומחה, וקבעה כי אחריותו של מעסיק להגן על עובדיו מסיכונים שונים במהלך עבודתם. היא הדגישה שהמעסיק לא מחויב בפיצויים על כל נזק שנגרם לעובד, אך כשמדובר בפגיעה בקולו של מורה שהוא כלי העבודה העיקרי שלו, יש לפצות את העובד על הנזקים שמשמעותם רבה עבור פוטנציאל ההשתכרות העתידי שלו.

יתר על כן, השופטת קיבלה את טענתה של המורה שמשרד החינוך לא הדריך אותה כראוי לשמור על קולה, ולכן הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה כעובדת שלו. לבסוף, פסקה השופטת סכום פיצויים של 216 אלף שקלים למורה שהצטרדה, וכן חייבה את משרד החינוך לשלם את שכר טרחת עורך דינה בסך 50 אלף שקלים.