נפגעי גזזת - מדוע המדינה מודיעה רק עכשיו לנפגעים?
בשנות ה-50 וה-60, במסגרת הוראת שר הבריאות דאז, חיים שיבא, בוצעו הקרנות במינוני קרינה גבוהים במיוחד בקרב עולי מדינות צפון אפריקה ומדינות ערב, על מנת לנסות למנוע את התפשטות הגזזת, שבעצם הייתה מחלת עור מדבקת. את הטיפולים ביצעו במרכזים שנקבעו לכך בישראל וע"י הסוכנות היהודית בחו"ל.
מהחשש להתפשטות המגיפה בקרב ריכוזי אוכלוסייה צפופים (מעברות ושיכונים), ביצעו את טיפולים קשים, אשר כללו בין היתר גילוח הקרקפת, מריטה של השיער באמצעות שעווה חמה והסרת השאריות באמצעות פינצטה. בשלב השני בוצעו הקרנות באמצעות מכונות XRAY משנות ה-20 וה-30.
חשיפה לקרינה במינונים כל כך גבוהים הובילה להתפתחות של גידולים סרטניים וגידולים שפירים במוח בקרב האוכלוסייה שנחשפה להקרנות (השכיח ביותר מבניהם הוא מנינגיומה).
חלק מהנפגעים תועדו ברישומים שמקום הימצאם אינו ברור, כגון: רשימת מודן. ברשימה זו מופיעים שמותיהם של נפגעים אשר עברו את טיפולי ההקרנות בישראל. קיימים רישומים של נפגעים אשר טופלו בהקרנות במרוקו בבתי חולים בקזבלנקה (לוזה וסופי), אך ממשלת מרוקו מסרבת למסור את הרשימות, כנראה מחשש לתביעות אזרחיות של הנפגעים כנגדה. למרות קיומן של הרשימות, המדינה לא נטלה אחריות מלאה והקימה מנגנון אשר "יתריע" בפני הנפגעים כי הם בקבוצת סיכון גבוהה בשל החשיפה לקרינה במינון כה גבוה – גילוי מוקדם פירושו הצלת חיים.
בשל התנערותה של המדינה מהנושא, החל משנות 80 החלו נפגעים לתבוע על שנגרם להם בבתי משפט תביעות אזרחיות כנגד מדינת ישראל. ראוי לציין שחלק גדול מהם עבר את ההקרנות בתור ילדים בגילאי שנה עד שש והם לא מודעים למה שהם עברו.
בשנת 1994, לאחר פעילות של לוביסטים בכנסת, חוקק חוק נפגעי הגזזת 1994 התשנ"ד. כעת מנסה המדינה, 17 שנה לאחר חקיקת החוק, להודיע באמצעי המדיה השונים על זכויותיהם של הנפגעים, דבר אשר עשתה העמותה למען קידום והכרה בזכויותיהם של נפגעי גזזת קודם לכן.
ברור שכנראה מאוחר מדי לחלק גדול מהנפגעים שלא יודעו ולא טיפלו בזמן במחלות שלהם.
